<h1>ראבי"ה סימן קי"ב</h1>
<h2>דף מ.</h2>
אמר רב טול בריך אין צריך לברך. והלכתא דאפילו הביאו מלח הביאו ליפתן וגביל לתורי אין צריך לחזור ולברך, דלא הוי הפסק בין טעימת המוציא, כיון שהכל מענין הסעודה. אבל מילי אחרנייתא הוי הפסק, דומיא דסח בין תפילין לתפילין. ומיהו אם הסיח דברים אחרים בין נטילת ידים אחרי קינוח ידיו לברכת המוציא אין כאן בית מיחוש ליטול שנית, דתרתי מילי נינהו, והיסח הדעת ממש לא הוי כיון שיושב ודעתו לאכול. תדע שהרי שנינו בפרק אמר להם הממונה ת"ר הלכה בסעודה וכו' עד והפליג נוטל שתי ידיו, הא הפליג בדברים ולא יצא לא הוי היסח הדעת. וכל שכן אחרי שטעם המברך לבדו שאין לחוש, שיצאו כולם בטעימתו, אע"פ שחיב[ו]ב מצוה הוא שיטעמו כולם, שהרי צריך להביא מלח וליפתן לפני כל אחד ואחד כדי שיהנו גם הם מפרוסה הבצועה: אמר רב יהודא אמר רב אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת: וקיימא לן שאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או ליפתן לפני כל אחד ואחד, כדפרישית טעמא. ואם הפת מליח הוא כשלנו או מתובל אפי' אינו נקי אין צריך בשש (איחור), פירוש להביא [מלח או ליפתן], היאכל תפל מבלי מלח תרגומו מדלית בשש. ורש"י פירש לית דין צריך בשש פת נקיה היה בשש איחור מלשון כי בשש משה. ולדבריו אפי' אינו מליח, רק שיהא נקי: והלכתא כרבא שאמר מברך ואחר כך בוצע. וגם צריך להמתין קודם שיבצע עד שיענו אחר הברכה אמן, דגרסינן בריש פרק שלשה שאכלו אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים.
